שבירת תקרת אחריות

"שבירת" תיקרת האחריות (סעיף 25 לאמנת ורשה)

סעיף 25

(1) המוביל לא יהיה זכאי להסתמך על הוראות אמנה זו הפוטרות אותו מאחריות או המגבילות אותה אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצדו או מאשמה אשר לפי דיני בית המשפט הדן בענין נחשבת כשוה להתנהגות רעה מדעת.

(2) כמו כן תישלל מהמוביל זכותו להסתמך על ההוראות האמורות אם נגרם הנזק באותם התנאים על ידי משמש ממשמשיו או סוכן מסוכניו של המוביל, כשהוא פועל תוך כדי ביצוע תפקידיו.

ע"א (ת"א) 1090/92 בובליל יוסף ואח' נ' אליטליה, נתיבי אויר של איטליה, (לא פורסם) (פס"ד מיום 3.10.94)

המערערים ביקשו לשמח את שני ילדיהם הרתוקים לכסאות גלגלים וערכו להם טיול בן 9 ימים באירופה. תחילתו של הטיול בטיסה לאיטליה באמצעות המשיבה, המשכו שייט ליוון וארצות נוספות וסיומו - טיסה לרומא ומשם חזרה ארצה.

בבית משפט השלום נקבע כי התובעים העמידו את הדיילות של הנתבעת על החשיבות של כסאות הגלגלים לילדיהם, וכל כן, שבו והזכירו להן שיש להקפיד על העברת כסאות הגלגלים את המטוס שעמד להמריא מרומא לוונציה (בהמשך הטיול).

התובעים וילדיהם הגיעו לרומא מישראל, ובנמל התעופה ברומא הוברר להם שכסאות הגלגלים לא הגיעו.

בית משפט השלום קיבל את גירסת עובד הנתבעת, לפיה הועמסו הכיסאות על המטוס בו טסו התובעים לרומא, אולם ארעה טעות אנוש שהתבטאה באי הדבקת התוויות המתאימות על הכיסאות הללו או שהתוויות נתלשו במהלך ההעמסה או הפריקה.

הכיסאות הועברו ליעדם והגיעו באיחור של 24 שעות, אולם התובעים כבר לא היו, מאחר וכבר הפליגו ליוון. הכיסאות הוחזרו לתובעים רק בשובם ארצה.

בית משפט השלום פסק לתובעים פיצוי בסך 1,200 דולר, תוך קביעה כי עובדי הנתבעת לא התרשלו ברמה של חוסר איכפתיות, ולכל היותר היתה במקרה זה "רשלנות סתם", אין בכוחה להחיל את הוראות סעיף 25 סיפא לאמנת ורשה.

נפסק (כב' השופטים א' אבן ארי, ד' בר אופיר ור' שטרנברג אליעז ):

כב' השופט ד' בר אופיר :

"...המשיבה אכן נהגה כאן מתוך לא -איכפתיות ובידיעה שקרוב לודאי שייגרם לתובעים נזק בעקבות התנהגותה. הלכה פסוקה היא כי אין די באי-איכפתיות כדי להחיל את הוראות סעיף 25 לאמנה, שכן לפי הוראות סעיף זה אין די במחדל האמור שנעשה מתוך אי-איכפתיות ויש להוכיח כי המחדל המסוים נעשה בידיעה שקרוב לודאי שייגרם נזק בעטיו (ע"א 192/83, פ"ד לח (4) 68 מול ז'). אדם פועל מתוך פזיזות או אי-איכפתיות אם הוא חוזה כאפשרות קרובה (אם כי לא בהכרח ודאית) כי התנהגותו תגרום נזק לאדם שהוא חב לו חובת זהירות. המסקנה של פזיזות או אי-איכפתיות מוסקת מתוך העובדות הרלבנטיות שאנו עוסקים בהן (ע"א 56/77, 60 פ"ד לג (1) 343 מול ו'). המונח "לא איכפתיות" מופיע בתרגום העברי של האמנה, וכבר נפסקה הלכה כי עלינו להתייחס לכל מונח שנוי במחלוקת לגופו ולתת לו את הפירוש התואם את הכוונה הבסיסית שעמדה לנגד מנסחי האמנה, את המגמות הרעיוניות שבהוראותיה ואת התוצאות הראויות שאותן ביקשו להשיג (ע"א 20/83, ר"ע 371/81, פ"ד לח (3) עמ' 795 מול ד')".
"עובדיה של חברת תעופה, אשר מעבירים בטיסה מסוימת מטען של שני כסאות נכים, עליהם להעניק לציוד זה טיפול מיוחד ומבוקר, שכן עליהם להבין ולדעת שבמטוס המסוים מצויים נכים המוגבלים בתנועה; ומשום כך ראוי המטען האמור לטיפול פרטני וייחודי שאיננו מוענק למטענם של נוסעים אחרים. אין להתייחס לכסא גלגלים כאל מטען שגרתי, ועל מי שמטפל כך להיות ער למצב דברים ברור וצפוי שבו נכה נמצא כנוסע במטוס והוא יהיה זקוק לכסא הגלגלים לשם תנועה מיד עם נחיתתו בנמל התעופה; ואם לא ימצא הנכה את כסא הגלגלים מיד עם הגיעו לנמל ייגרם לו נזק חמור מאוד."
"...נתמלאו התנאים שבסיפא לסעיף 25 המתוקן לאמנת ורשה, ולכן לא תוכל המשיבה להסתתר מאחורי האחריות המופחתת שבסעיף 22 לאמנה"

כב' השופט א' אבן ארי :

על פי ניתוח הראיות שבאו לפני בית משפט השלום, אין מנוס "מלקבוע כי המשיבה התעלמה כליל מן העובדה כי מדובר בכסאות-גלגלים אשר כל בר-דעת יודע שהם משמשים כתחליף לרגלי בעליהם".

אשר לגובה הפיצוי על הנפגע (התובע) להוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת וודאות המתבקשת מנסיבות הענין. במקרים בהם קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק, לאור טיבו וטבעו של הנזק, נתון לביהמ"ש שיקול דעת לעריכת אומדן הנזק עפ"י אומדנא דדיינא.

בית המשפט ניתח את פסקי הדין בענין JARVIS ו - JACKSON לענין אופן חישוב הפיצוי והגיע למסקנה כי בית משפט השלום שגה בחישוב הפיצויים לתובעים (המערערים). בבית משפט השלום קבע כב' השופט כי חופשתם של התובעים לא נכשלה בשלמותה ולכן אין מקום להשבת מחיר כרטיסי הטיסה. בית המשפט קמא גם קבע כי התובעים לא הוכיחו את הוצאותיהם לענין רכישת כסא הגלגלים והוצאות בגין תשרים, מוניות ושונות ופסק להם 1200 $ ללא ריבית, באשר הפשרה ע"ס 2,000 $ שהוצעה להם נדחתה על ידם.

נפסק לענין הנזק (מפי כב' השופט ד' בר אופיר ):

"פיצוי כללי בשיעור של 4,000 ש"ח ליום -עבור כל יום מימי הטיול. הטיול נמשך תשעה ימים והפיצוי יסתכם בשיעור של 36,000 ש"ח".
"פיצוי מיוחד בסך 1,350 ש"ח - עבור רכישת כסא גלגלים באיטליה"

לזכות המערערים נפסקו גם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ת"ק (תל אביב) 1342/96 ד"ר בנימין זאבי נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (לא פורסם) (פס"ד מיום 25.2.96).

התובע הוא רופא קרדיולוג אשר טס לכנס קרדיולוגים בפאריס. מזוודתו לא הגיעה לפאריס אלא לאחר שלושה ימים, והוא נאלץ לקנות כלי רחצה ופריטי לבוש. הנתבעת פיצתה את התובע בסכומים הקבועים באמנה, אולם הוא טען כי נזקיו גבוהים יותר וטען כי "הנזק נגרם כתוצאה ממעשה או מחדל של המוביל...שנעשה בכוונה לגרום נזק או מתוך אי איכפתית ובידיעה שיגרם נזק בעטים..." (סעיף 25 לאמנת ורשה).

נפסק (כב' השופטת ל' ברודי ):

"נטל ההוכחה על כך שהמעשה נעשה בכוונה לגרום נזק או מתוך אי אכפתיות ובידיעה שיגרם נזק הנו על התובע, וזאת לאור נוסח הסעיף: "אם יוכח" (ע"א 74/81 אולימפיק אירוויס נ' קלימי ואח', פ"ד לז (1), עמ' 7 מול האות ז')".
"...מוטל על התובע להוכיח מעשה של הנתבעת שנעשה מדעת: כונה או אי אכפתיות - הליכה מדעת לתוצאות, להבדיל מרשלנות המתאפיינת באי ראית הנולד (ת"א (ת"א) 19788/86 רוזנבלום נ' אל על, פס"ד של ביהמ"ש השלום, חוברת 3 תשמ"ח - 1988 עמ' 5)".
לאחר דיון בטענות התובע לענין התנהגות הנתבעת נקבע כי "התובע לא הוכיח התנהגות מתוך כונה או אי אכפתיות. העובדות אותן תיאר התובע מצביעות על רשלנות הנתבעת, קרי - העדר צפיות, חוסר זהירות במקום ש"אדם סביר" היה יכול וצריך לצפות ולהזהר".
"לאור האמור לעיל, המסקנה היא שהאחריות של הנתבעת מצטמצמת לקבוע באמנה. הואיל והתובעת פצתה את הנתבע בתחום תקרת הסכום הקבוע באמנה, הנני דוחה את התביעה".

התביעה נדחתה תוך חיוב התובע בהוצאות.

ת"א (תל אביב) 45343/99 גליל מעבדות בע"מ ואח' נ' IBERIA , Lineas Aereas de Espana (לא פורסם) (פס"ד מיום 23.9.02)

התובעת מס' 1 התקשרה עם משלח בינלאומי בהסכם לשילוח שתילי בננות מישראל להונדורס בדרך האויר, באמצעות הנתבעת. המשלוח היה שתילי בננה שנמכרו לתובעת מס' 2. שתילים אלה רגישים ביותר לטמפרטורות נמוכות. במהלך הטסתם והובלתם נדרשת אחסנתם בטמפרטורה שבין 16 ל- 26 מעלות צלזיוס. מסלול השילוח המתוכנן היה צריך להיות מת"א למדריד ולמחרת היום ממדריד לסן חוזה, הונדורס. בשטר המטען האווירי צוין שיש לשמור על טמפרטורה שבין 16 ל 26 מעלות ובנוסף, צוין הדבר במדבקות שהודבקו על כל אחד מן הארגזים בהם אוחסנו שתילי הבננות.

בדיעבד הסתבר שהשתילים הוטסו למדריד, ממדריד למיאמי ארה"ב למחרת, ולאחר יומיים נוספים ממיאמי לסן חוזה. המטען הגיע בפועל לסן חוזה לאחר מספר ימים. רשמי טמפרטורות שצורפו למשלוח, העלו כי במשך 4 ימים אוחסנו שתילי הבננות בטמפרטורה של 0 מעלות, בניגוד גמור ומוחלט להנחיות התובעת מס' 1.

התובעות תובעות את מלוא נזקיהן וטוענות כי "התנהגות הנתבעת (או מי שפעל מטעמה), הייתה בחוסר אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם לתובעות נזק כתוצאה מכך (על מנת להחיל את סעיף 25 לאמנת ורשה, המאפשר בנסיבות שכאלה לקבל פיצוי בגין הנזק המלא שנגרם)".

הנתבעת כפרה בטענות התובעות וטענה כי מועדי הטיסות ונתיביהן אינן בגדר התחייבות מצידה כי אם תכנון גרידא, כי שמורה לה הזכות שלא להטיס את המטען במסלול מסוים או בטיסות מסוימות דווקא, וכי המידע לשוגר אודות המסלול המתוכנן אינו אלא פירוט אינפורמטיבי ולא התחייבות. לטענתה המטען נשמר בטמפרטורות שנדרשו וכי מחמת בעיות אופרטיביות לא יכלה להעלות את המטען על הטיסה המתוכננת ולפיכך נערך שינוי מסלול אשר ערב חברת תעופה נוספת (LASCA). לפי הטענה, חברה זו אישרה את קבלת המטען במצב תקין. הוכחשו נכונות רישום הטמפרטורות או הקשר הסיבתי שבין הטמפרטורה לנזק.

נפסק (כב' השופט מ' יפרח ):

"ההובלה דנן כפופה למשטר התובלה האוירית כפי שנקבע באמנת ורשה כפי שתוקנה בהאג... בנוסף ניתן להחיל בנסיבות את הוראת סעיף 18 לאמנה, עם זאת, מורה סעיף 20(1) לאמנה כי המוביל לא יישא באחריות אם יוכיח כי הוא, משמשיו וסוכניו נקטו כל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם. סעיף 22 לאמנה קובע מהם גבולות אחריות של מוביל (מבחינה כספית), ברם 'גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה ממעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיים...' (סעיף 25 לאמנה)".

השאלה האם חל סעיף 22 או סעיף 25 היא שאלה מעורבת של עובדות ומשפט.

לפי סעיף 20 לאמנת ורשה, על המוביל רובץ הנטל להוכיח כי נקט "כל האמצעים הדרושים" למניעת הנזק נשוא התביעה. משמעות הדברים (לפי דעת המלומדים שאף קנתה אחיזה בפסיקה) כי "על המוביל לנקוט כל האמצעים הנדרשים באופן סביר למניעת הנזק (היינו: all reasonable measures). לענין זה, ראו, Showcross & Beamont Air Law (London, 4^th ed. By P. Martin and others, 1997) 117 וכן פסק הדין Manufacturers Hanover Trust Company v. Alitalia Airlines 429 F. Supp 964, 967 (1977) וכן פסק הדין Swiss Bank Corporation v. Brink's-Mat Ltd. [1986] 2 Lloyd`s Rep. 79. עוד נקבע בפסיקה ובספרות שמידת הסבירות נמדדת לפי יחס של עלות מול תועלת, היינו: היחס שבין עלות האמצעי לבין הנזק שיימנע".

בנסיבות הענין חברת התעופה לא הרימה את נטל ההוכחה כי נקטה בכל האמצעים הסבירים למניעת הנזק.

הראיות שהובאו על ידי התובעות (הציון בדבר הטמפרטורה על שטרי המטען, שתי חוות דעת מומחים לענין מדי הטמפרטורה ולענין רגישות שתילי בננה לטמפרטורה, אשר עליהן לא נחקרו המומחים ועדויות נוספות) מעלות כי היו מדי טמפרטורה, הם היו מהימנים, המטען נחשף לטמפרטורה קרובה ל- 0 מעלות במשך 3 ימים וכן, החשיפה של המטען לטמפרטורות כאמור, הביאה לאובדנו המוחלט.

על משמעות נטל ההוכחה הנדרש בגדר החלופה שהנזק אירע "מתוך אי אכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק", כלשון סעיף 25 לאמנת ורשה, נפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א. נ' קלימי, פ"ד לז (1) 1, 12 – 13 (השופטת נתניהו) כי: "דרושה רשלנות שמידתה וטיבה מיוחדים. במידתה חייבת זו להיות רשלנות רבתי, ובטיבה חייבת היא להגיע כדי פזיזות, שקנה המידה לקביעתה הוא סובייקטיבי ומתבטא ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה, הצפויה מההתנהגות, או עצימת עיניים והתעלמות ממנה. ודי במסקנה, שניתן להסיקה על פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות, כי המתרשל אכן היה ער לסכנה וידע, כי התוצאה האסורה הינה קרובה לוודאי. כך הם גם דרגתה וטיבה של הרשלנות הדרושה על פי סעיף 25 של אמנת ורשה...".

בית המשפט אף מפנה לפסיקה אנגלית ואוסטרלית בענין Goldman v. Thai International Ltd. ו – SS Pharmaceutical Co. v. Qantas Airways Ltd.

לשם החלת הרכיב של סעיף 25 לאמנה הדורש כי המוביל ידע ''שקרוב לודאי שייגרם נזק' "די בידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק כלשהו למטען, אף אם בפועל הנזק שנגרם חמור יותר".

בית המשפט דן בשאלת הנזקים ופסק לתובעת מס' 1 חלק מהסכומים הנתבעים (תוך פסיקת מלוא הפסד מחיר המטען, ללא הגבלת הסכום על פי תקרת אחריות האמנה) ודחה את תביעתה של התובעת מס' 2.